זמן קצר אחרי תחילת מלחמת ישראל־חמאס, שהחלה בעקבות הטבח הנוראי של ה־7 באוקטובר שהייתה המתקפה הקשה ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה ב-1948, עלה בישראל קמפיין "אין שמאל וימין, כולנו אחים", מתוך כוונה ליצור מעין אחדות עממית נוכח הרצח המחריד והרצון להשיב לחמאס ולתושבי עזה מנה אחת אפיים.

לצד הקמפיין, הצטרפו גם חיילים ששבו משדה הקרב וסיפרו כי כשכולם על הטנק או מחכים לפקודה, "הוויכוחים האידיאולוגיים נעלמים" כהגדרתם, לצד אנשי תקשורת ואזרחים שקוראים לשים את המחלוקות מלפני המלחמה בצד ולפעול לשיקום החברה האזרחית שנפגעה רבות מאז שנות כהונתו של בנימין נתניהו, לרבות זו האחרונה עם ההפיכה המשטרית שריסקה את ישראל.

לכאורה, מדובר במטרה ראויה. אחרי שנה של טלטלות, שלא לומר 5 שנים בהן ישראל לא ידעה דקת מנוחה, הגיע הזמן לנסות ולהחזיר אותנו לשפיות.

אלא, שהבעיה מתחילה כשהניסיון לעשות זאת חוזר על חטא העבר: קבירת מחלוקות ראויות והחזרת "שדים" לבקבוק, שאולי בטווח הקצר תביא לרגיעה אך בטווח הארוך תשוב בעוצמה.

כבר מזה שנים רבות שההיסטוריה של ישראל מאיימת לכרסם אותה מבפנים. אם אלו התחושות הקשות של הציונות הדתית, לרבות בעקבות הטראומה שחוו עם פינוי ההתנחלויות בהתנתקות, כשאחת הטענות העמוקות כנגד בית המשפט העליון הן בשל יחס עוין כלפי אלו שהפגינו נגד המהלך, או של הציבור החילוני־מסורתי שמרגיש כי ישראל הולכת ומתחרדלת לנגד עיניו.

משפחות של פליטים פלסטינים עוזבים כפר בסמוך לחיפה; צילום: Corbis

זאת, לצד חוסר ההכרה בכאב הפלסטיני עם הנכבה שחווה ב-1948, הממשיך כיום במשטר האפרטהייד בגדה המערבית ובעליונות היהודית בשטחי ישראל הריבונית כלפי פלסטינים, בדואים ודרוזים אזרחי ישראל.

גם המדיניות הגזענית, שלא לומר עליונות־לבנה של ממש, כלפי אתיופים, עולים.ות מברית המועצות ומזרחים־פריפריאליים, כמו במקרה של אי ההכרה בפרשת חטיפת ילדי תימן, לצד השוביניזם הממאיר כלפי נשים, כדוגמת זה שהופנה לתצפיתניות שהזהירו השקם וערב מתוכניותיו של החמאס, חוסר השוויון הנפשע כלפי להט"בים, לרבות טרנסים הנמצאים בתחתית שרשרת המזון הלהט״בית ועוד, תרמו נתח נכבד משלהם למשבר הנוכחי.

למדינת ישראל, כפי שכתבתי חודש לאחר תחילת המלחמה ("עברנו יותר מדי בשנים האחרונות, צריך להפסיק להגיד ש'יהיה בסדר'", 9.11) יש עבר רצוף של דחיית בעיות ואי-רצון לפתור איתן כשהן עוד קטנות וניתנות לניהול. התוצאה היא הר געש ציבורי שמגיע לידי מחלוקות חריפות, כמו בעיות צדדיות שצצו במחאות בתמיכת ההפיכה המשטרית (שלא פעם לא נגעו בכלל בהפיכה עצמה, אלא בכאב עמוק ואותנטי שמצא לו ביטוי באותן מחאות).

אחרי ה-7 באוקטובר ולרבות נוכח ההצהרות כי ישראל צריכה לשנות פאזה וכי אסור לה לחזור להיות כפי שהייתה קודם לכן, הגיע הזמן להתעמת ולפתור את בעיות העומק שלה. לא סתם כשאזרחים ממקומות ורקעים שונים משוחחים בגילוי לב, הם מגלים כי ברוב המקרים הם מסכימים על הרוב המכריע של הדברים ומסוגלים להתחשב ולהכיר בכאבו של האחר.

כעת, הגיע הזמן למסד את זה. במקום להמשיך ולגדול בשיטת השיסוי והאשמה כללית של קבוצה וראייתם כגוש אחד או להמשיך בעצימת העיניים ובהתעלמות מבעיות עומק ומיחסי הכוחות בחברה הישראלית והאליטות שלה, הגיע הזמן להגיע לידי שיח פורה שגם יוכל להביא מזור וכאב בהכרה של האנשים וגם למצוא דרך לעתיד טוב יותר, מתוך רצון להתקדם ולא לחזור אחורנית.

אם זה, חלילה, לא יקרה, המחלוקות שראינו טרם ה־7 באוקטובר יחזרו, ואולי הפעם גם בחריפות יתרה. מוטב למנוע זאת כבר כעת.

כשגודל הזוועה הולך ומתברר, צפות מעל פני השטח האזהרות שנאמרו הרבה לפני ה-7 באוקטובר, ביניהם האימונים של מחבלי החמאס לקראת המתקפה ופעילות הרחפנים שלו בסמוך לגדר המערכת. הדבר המשותף לכל האזהרות האלו הוא הביטול שלהן בהינף יד לצד העובדה שרבות מהאזהרות נאמרו על ידי נשים שהופקדו על משמר המדינה – תצפיתניות למשל – שרבות מהן נפגעו ישירות כתוצאה מהמחדל. ליחסי כוחות מגדריים יש השפעה על מלחמות ועל קונפליקטים. ידוע שאי-שיוויון מסכן חיי אדם, כשה-7 באוקטובר הוא הוכחה איומה עד כמה ההשלכות שלו יכולות להיות מחרידות ולהשפיע על כלל האוכלוסייה.

הוריה של רוני אשל ז"ל החליטו לנהל תחקיר עצמאי על מה שקרה בבסיס בנחל עוז, בו שירתה כתצפיתנית. הם גילו לצערם שרבות מאלו שהזהירו היו גם הראשונות להיפגע, להירצח ולהיחטף בידי חמאס. אבל האבסורד לא מסתיים כאן. אילנה דיין חשפה בתחקיר בערוץ 12 תכתובות מול נגדת ותיקה ב-8200 שהזהירה מפני המתקפה, ונענתה שמדובר בתרחיש דמיוני לחלוטין. יחסי הכוחות מהבירורים לא מותירים מקום לספק – הזלזול בנשים ובמה שיש להן לומר על בטחון המדינה האכיל את הקונספציה היהירה לפיה "חמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה".

רבות מאותן נשים צעירות שניסו להתריע בפני שרשרת הפיקוד הגברית כי הן שמות לב למקרים חריגים בגבול נענו בביטול ובזלזול (או התעלמות במקרה הטוב), בזמן שהן משרתות בצבא שקורא לעצמו בכל הזדמנות "צבא העם". זהו אותו צבא שמתעטר בהיותו "המוסרי בעולם", ואותו צבא ששם לו למטרה לשלב נשים בתפקידי לוחמה – בשיריון, בעוקץ וביחידות המעורבות המוכרות לנו יותר.

אלא, שבפועל אנחנו רואות תנועה חד צדדית – נשים המשתלבות בתוך הצבא, משרתות בו ותורמות בתפקידהן המגוונים אך באותה המידה נופלות על אוזניים ערלות ומתקבלות בחוסר כבוד כשהן משמיעות את קולן ומזהירות מפני העתיד להתחרש.

חטיפת משפחת ביבס מביתם; צילום: צילום מסך

המערכת המיליטנטית, ההיררכית, זו שנוהלה במהלך עשרות שנים בידי גברים, עדיין מנוהלת בידי גברים וכן, גם בידי דעה קדומה ומיזוגניה. נשים אומנם נמצאות ומשרתות בצבא, אבל כשמדובר בהחלטות ובעמדות מפתח, בהשמעת קול – קולן לא נספר ולא נלקח בחשבון. בשבת השחורה כולנו שילמנו את המחיר על כך.

הסיטואציה שבה בעלי תפקידים לא מקשיבים לתצפיתניות ואף מאיימים עליהן במשפט לא מתרחשת בוואקום. היא קורית בעולם ובמדינה שבה אי-שיוויון הוא מהותי ומרכזי בחיים של רובנו. נשים לא נמצאות בעמדות מפתח, הן לא בראש סדר העדיפויות המדיני, החלטות או חוקים שנוגעים לנשים נופלים בין הכיסאות, מקצועות "נשיים" מתוגמלים ונחשבים לפחות חשובים, ומערכת האכיפה והמשפט מעניקה מענה לוקה בחסר לפשעים המבוצעים כנגד נשים. במדינה שבה יותר משתלם להיות אנס מול מערכת החוק מאשר להיות סוחר סמים, לא מפתיע שלמילה של נשים יש פחות השפעה.

הדבר האופטימי היחיד שיש לי להגיד בנידון הוא שזה לא באמת חייב להיות ככה. אנחנו לא חייבים ולא חייבות לקבל אי-שיוויון מגדרי כברירת מחדל, כגזירת גורל, כ"דרך הטבע", כי אין שום דבר טבעי בלזלזל בנשים או באף אחד. אם המדינה החליטה ששירות נשים הוא חלק אינטגרלי בצה"ל, כדאי גם לשים את זה על השולחן ולהתחיל לפעול לפי העובדה הפשוטה – שבלי נשים אין צה"ל. ויותר מזה, בלי נשים אין ביטחון המדינה. בלי נשים לא רק שאין עורף, אין שליטה בכוח אדם, אין פלוגות שיריון, אין מטבח, אין לוגיסטיקה, אין מטוסים מוכנים, אין מדינת ישראל.

בשבועות האחרונים מתגלגל בערוצי החדשות מייל פנימי של חיל המודיעין, בו נדון תרגיל גדול של החמאס שהתרחש בחודש מאי השנה, ודימה את מתקפת ה-7 באוקטובר כמעט במדויק. לפי הדיווח, קצינות מודיעין זוטרות התריעו עליו כאירוע חריג, אולם הבכירים דאגו לשמר את הקונספציה לפיה חמאס "מורתע" ואינו מעוניין במלחמה.

השאר, כמו שאומרים — היסטוריה. ממידע נוסף שהגיע אליי, משרשור המיילים הזה עולה תמונה חריגה ומדאיגה אף יותר: הגופים המחקריים, קציני ההערכה, דחו לטובת הקונספציה לא רק את הצעירים, אלא גם את עמדת גורמי האיסוף — אלו החשופים למידע הגולמי. כלומר: העדיפו את המצגת היפה על פני מידע שהגיע מהשטח.

אבל בואו, זה לא חדש. כבר שנים שהתצפיתניות — מלכות המידע הגולמי — מתריעות על שחיקת יכולת ההשפעה שלהן על הערכות המודיעין. תוסיפו לזה את הבעיות המוכרות של אמ"ן — בניהן העדפה לסוגי אוכלוסיה מסוימים, גיוס מקורבים והישענות על טכנולוגיה, וקיבלתםן שלל סיבות לכישלון של ה-7.10. בעיות שורש אלו ואחרות, הן שגרמו לזחיחות מודיעינית, זלזול באויב ושקיעה בקונספציה נוחה למי שרוצה לחזור הביתה ב-17:00.

אמנם, יש לנקוף לזכותו של אמ"ן את ההתעשתות המיידית וההכרה על חטא. שני אלו היו הכרחיים ודחופים, על מנת להוכיח מחדש את רלוונטיות המודיעין ללוחמים שנמצאים עכשיו בלב עזה. אבל רק הכרחיים, לא מספיקים: השבר כבר נוצר, ועל קציני המודיעין להוכיח עכשיו מחדש את יעילותם למפקדיהם. גם בדרג האסטרטגי נדרש אמ"ן להוכיח עצמו מחדש, וזו אחת הסיבות לכמות האסטרונומית של מידע מסווג שחושף צה"ל לאחרונה. בין השאר: פריסת גדודי חמאס בשטח, שיחות בין מחבלים ומידע מודיעיני שנתפס במפקדות אויב.

מחבלי חמאס בתוך ישראל; צילום: מתוך הרשתות החברתיות

אם כך, אז איך באמת מחדשים את האמון? כאן זה הופך למעניין, כי לאמ"ן יש שני לקחים מרכזיים ללמוד, שחייבים להשפיע על הצורה שבה מתפקד המערך כולו. הלקחים: להשקיע בשטח ולגוון את הדעות. תחילה: להקשיב לקצינים צעירים, לאנשי שטח, לחיילים של 8200, לתצפיתניות ולקציני מודיעין גדודיים וחטיבתיים.

הפתרון לא מתבטא רק בהקשבה, אלא גם בהקצאת משאבים לחיזוק יכולות אלו, וארגון מחדש של תצורות העבודה כך שאנשי המודיעין הגולמי, אנשי השטח, יקבלו יותר מקום של ביטוי גם בשולחנות מקבלי ההחלטות הבכירים. לאמ"ן משימה נוספת: להרחיב את גבולות הדיון ואת מאגר הדעות הקיימות בו. המחדל הוכיח שאמ"ן חד-גוני ושאינו מאפשר דיו למורכבות ופלורליזם את מקום הביטוי הראוי. גיוון אנושי נדרש לאמ"ן גם בסוגי האוכלוסייה וגם בדעות השוררות בקירבו. כבר היום קיימות מחלוקות באגף, אך לרוב אלו נפתרות בהסתמכות על קונספציות, והעדפה מובנית למקורות מודיעין איכותיים על פני טקטיים. גיוון אנושי ומודיעיני יאפשר זרמים שונים של תפיסות מחקריות, שיאפשרו בבוא העת לערער קונספציות מחקריות ככל שנדרש.

אלו משימות קשות, בעיקר כי המשמעות היא להורות לקצינים בכירים לוותר על משאבים ולהטות אוזן לקצינות וחיילים צעירים יותר וחסרי ניסיון. אולם כאן בדיוק מצוי לב האיכות של אלו: הם מביאים זוית חדשה ורעננה לכול אירוע מודיעיני, ויכולים לחשוב מחוץ לקונספציות ארוכות שנים. קונספציות שלמדנו על בשרינו שערכן מוגבל. אך עד לפני המלחמה, אמ"ן עשה בדיוק את ההפך: הסיר אחריות מקצינים צעירים ולא הצליח למצוא דרך נכונה לשמר חוקרים מוכשרים בתחרות עם ההייטק. אם כך ימשיך גם אחריה, גם בתקיפה הבאה נמצא את עצמנו תוהים, על אודות כשלונה של הקונספציה.

מדינת ישראל חוטפת מכות אנושות רבות מאז עלתה הממשלה הבזויה אשתקד. נסיונות פגיעה במערכות החוק, מחדלים בלתי נגמרים, ופשיעה: כל אלו הובילו להזנחה פושעת ובלתי מתנצלת מאז הטבח ועד עכשיו. מדינת ישראל מצויה כעת בצומת הדרכים הקריטית מאז הוקמה, על מנת לשמר את הטוב ולצמצם את הרע (ויש לא מעט) ידרשו מהלכים קיצוניים, שבמידה ויופנמו בצורה השכלתית ומדורגת — נוכל להתחיל לראות את האור שבקצה המנהרה.

דמוקרטיה מתגוננת / הצעה זו שנויה במחלוקת, אפילו תמוהה, אך בעיניי זו אולי דרך המוצא היחידה לצאת מהמשבר אליו נקלענו. ראשית: יש להגיש הצעת אי אמון בממשלה. את ההצעה יצטרך להגיש אחד מחברי הממשלה הנוכחית, בגיבוי ראיות (לא קשה למצוא אותן), מה שיוביל לפירוק הממשלה הנוכחית וקביעת מועד בחירות בפרק זמן של כמה חודשים.

הגשת מפלגה להתמודדות בבחירות תותנה במספר קריטריונים: הגנת על זכויות הפרט, הכוללות אוכלוסיות כגון הקהילה הגאה, ערביי ישראל (כולל פלסטינים בשטחי יו״ש) ואוכלוסיות מיעוט נוספות החיות בארץ הזו. על המפלגות להגיש תוכנית מדינית מסודרת כיצד יעשו זאת, כולל תקציבים, פרטים טכניים ומטרות, לצד תכנית צבאית (הומניטרית, ככל האפשר) להגנת המדינה (חיזוק ההרתעה, ייעול המערכות הצבאיות), תוך התחייבות גורפת לא להתערב בהתנהלות מערכת המשפט ופגיעה בו ושמירה על מעמדו מעל החוק.

כל תכנית שתוגש תעבור שלל דיונים בוועדה מיוחדת שתדון בה (כאשר זהות המפלגה ומתפקדיה תישאר חסויה לכל יושבי הוועדה). מפלגה שלא תעמוד בתנאים תיפסל מהתמודדות, גם אם זו בעלת רוב במנדטים או ללא כל מנדטים. לאחר הבחירות, ממשלה שתיבחר ובמהלך כהונתה תפר את התנאים הללו, תפורק וכל המפלגות השותפות בה יפסלו מהתמודדות לכנסת לאורך של כשתי קדנציות.

הפגנות נגד ההפיכה המשטרית; צילום: Ahmad Gharabli/AFP/Getty Images

מדינה ללא צביון / אזרחי ישראל מחולקים לעשרות קבוצות השתייכות שונות. ברדיוס של כמה מאות קילומטרים בודדים, חיים אחד לצד השני אנשים ללא שום קו מקשר, מעבר להיותם ישראלים: אנשי רוח, פוליטיקאים, אליטות, אמנים, עובדי עמל פשוטים, דתיים, חרדים, חילוניים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, אשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים.

את הפערים הרגשנו היטב עם התעצמות ההפגנות כנגד השלטון והשסע המעמיק בעם. הממשלה שתעלה ביום שאחרי תהיה חייבת לעסוק בנושאים הללו, בצמצום הפערים ההולכים וגדלים. מדינת ישראל תצטרך לאמץ ואף לכפות על תושביה (בכוח, אם לא תהיה ברירה) צביון דמוקרטי, פלורליסטי, שוויוני, המקדם את חופש המחשבה והדיבור לפני הכל. עם השקעה נכונה בכל מסגרות החינוך, התרבות וקירוב הפריפריה אל המרכז — מדינת ישראל תהפוך למקום בו לכל האזרחים יש באמת אפשרויות שוות בכל מקצוע בו יחפצו.

תיקון האתוס הצבאי / עלינו, הישראלים, להכיר במציאות — צה''ל הוא בהחלט צבא חזק, אך אסור לשכוח לרגע שהצבא מורכב ברובו מבני אדם, ואיכותו כאיכות משרתיו. וצריך לומר את האמת: אנחנו חלק מדור מנוון, עצלן, שלא קורא מספיק ספרים ומעדיף לגלול בטיקטוק במקום למצוא קריירה אמיתית, כשאלו החיילים שהיום נשלחים להגן בחזית — חבורת ילדים שרובם אינם מבינים את העולם.

אין זו אשמתנו כמובן, אך מחובתו של הצבא להבין זאת ולהוקיע מן השורש משפטים מעודדי עצלות כגון ''יהיה בסדר'' ולהבהיר מהן התוצאות האכזריות של משפטים מסוג זה. בנוסף, כל אמירות גזעניות ופעולות אלימות כלפי ערבים, פלסטינים, נשים, להט''בים וכו׳ יעלו ביוקר ויטופלו בחומרה המקסימלית. מכאן, על הגוף הצבאי להתחיל להתייעל, לעשות ניקוי אורוות דקדקני ולהתחיל לחשב מחדש את יחסי כוח האדם בכל גזרה ותפקיד. הצבא אינו יכול עוד להרשות לעצמו לקחת חיילים כמובנים מאליהם, ולהתחיל לטפל בכל צרכיהם: מבקשות מיונים בתקופת המלשביות, תנאי מחייה ראויים ועד גישה ישירה ועצמאית למערך בריאות הנפש.

בימים שלאחר טבח ה-7 באוקטובר, הרשת התמלאה בסרטוני זוועות. חלקם גרפים, חלקם מרומזים, חלקם מתעדים את הטבח וחלקם מתעדים את האבל. כולם נחרטו בזיכרון הקולקטיבי הלאומי, אך לכל ישראלי וישראלית יש מספר סרטונים שנחרטו בזיכרונם במיוחד, ועבורי היה זה תיעוד קבורתו של בר "Slyoopo" שכטר ז"ל. בר היה אבא, בעל, ומוזיקאי שיצר וחי טראנס פסיכדלי / פרוגרסיבי על גווניו השונים, שתקלט בפסטיבל הנובה בו נרצח.

בסרטון נראית הלווייתו של שכטר, בה חבריו, חלקם בבגדים שחורים וחלקם בתלבושות ששייכות לרחבת הריקודים, קברו אותו לצלילי הטראק האחרון שיצר. תהום נפערת בין הצלילים האקסטטיים שבקעו מהרמקולים שניצבו על פתח קברו הטרי לבין מותו הנוראי, ובין בגדי השכול השחורים לתלבושות הטראנס הססגוניות. בעוד ז'אנר הטראנס בו שכטר פעל ואותו אהב הוא חסר שפה ולאום, רוצחיו פעלו בשם הקנאות הדתית והשבטית. בעוד הווייתה של תרבות הטראנס היא אהבת האדם הטבע והחיים, המרצחים שהשתוללו בפסטיבל הם מבשריה של השנאה.

הפער בין השכול והאלימות האכזרית של הטרור מול החיוניות והחגיגיות הצבעונית של עולם הטראנס נוכח בכל טרגדיה אישית שמקורה בטבח פסטיבל נובה, כמו גם בטרגדיה של סצנת הטראנס הישראלית כולה. סצנה שעבור המוני ישראלים היא עוגן של נחת בתוך מציאות כאוטית. מציאות שסיפקה מרחב מוגן עבור אותם משוגעים שבוחרים להעביר את שבת לפנות בוקר במעקב אחר הכוונות סודיות, מתוך תקווה למצוא נורמליות מתחת לצלייה מקושטת ביער שכוח אל.

סצנת הטראנס הישראלית היא אחד מביטוייה היפים והמוצלחים ביותר של התרבות המקומית. הצלחתה המעשית מגולמת בהיותה כר פורה של יצירה מקורית כחול-לבן שמתוכו צמחו כמה מגדולי היוצרים שבז'אנר, אך הצלחתה המהותית — והגדולה אף יותר — היא עצם קיומה המתמשך כמובלעת יציבה של נורמליות בתוך המציאות הישראלית המשוגעת. הרי העובדה שבמשך שלושה עשורים, תרבות שמתבססת על אהבה חופשית ללא הבדלי דת, גזע ומין הולכת ומשגשגת במרחב שמקצין ומתפלג על רקע אותן נסיבות היא אנומליה מוחלטת.

דיג'יי שכטר; צילום: באדיבות המשפחה

הטבח שביצעו אנשי החמאס במבלים של פסטיבל "טרייב אוף נובה" פוצץ את אותה הבועה הנפלאה של סצנת הטראנס. אותה מתקפה משולחת רסן, שהגיעה מהצדדים האפלים ביותר של הקיום בארץ ישראל, רמסה את החומות שבנתה סביבה אותה קהילה כדי לאפשר את קיומה האנומלי בתוך המציאות המדממת שלנו. כעת, בפני קהילת הטראנס החבולה — על יוצריה, מפיקיה ובלייניה — ניצבת שורה של שאלות קשות.

האם ניתן לחזור ולבנות את חומת הנורמליות הקטנה שהקיפה רחבות מאובקות ברחבי הארץ וסיפקה הגנה לדורות של בליינים? האם לאחר קטסטרופה שכזאת יש מקום או היתכנות לפסטיבלים צוהלים? האם הקהל מרגיש מספיק בטוח כדי לחזור ולמלא את רחבות הריקודים? כמה זמן הסצנה תוכל להישאר בהקפאה מבלי לקרוס כלכלית? ולמי יש בכלל חשק לרקוד? הקרב על נשמתה של הסצנה עובר בין כל אלה, כשמולן אין תשובות אלא רק אופטימיות מלאה בצער.

"נמשיך את הצוואה שלו שלא נפסיק לרקוד", אמרה בראיון אופק אברהם, שאביה אילן — מהשועלים הוותיקים של הסצנה — הקריב את חייו בהצלת חייהם של אשתו איילה וחברתה שני באותו טבח נורא. במשפט אחד סיכמה אברהם את מצבה העתידי של הסצנה, שעם חזרתה עשויה להפוך מבועה של נורמליות למפעל זכרון. הן לקורבנות הטבח והן לתמימות והנורמליות שנקברו יחד איתם.

עוד לפני מלחמת המלחמה, כשמחאות הענק בקפלן היו בכותרות מהדורת השבת, הרעיון הזה של שירות חובה העסיק אותי. החובה האזרחית הזו, שנראתה לי כל כך מובנת מאליה, היא בגדר חובה רק עבור מגזרים מסוימים בעוד השאר פטורים מהם מלידה. והאמת? אין בכך טיפת הוגנות.

בתחילת הלחימה, כשהממשלה היתה רחוקה מלתפקד, קמו אזרחים מכל אזור בארץ ומכל מגזר לאומי כדי לעזור — בעיקר בעורף — למשבר שנוצר מהמצב. אחד הארגונים אליו נשאנו את עינינו היה דווקא זק"א, עמותה מבוססת מתנדבים — רובם חרדים — שעושים את העבודה שאף אחד לא רוצה לעשות: חילוץ וזיהוי גופות והבאתן לקבורה, כשבמקרה הנוכחי זה התרחש גם תחת סיכון ביטחוני משמעותי.

זק"א, בשונה מעמותות אחרות, מבוססת תרומות בלבד ולא מוגדרת כשירות התנדבותי בישראל. לא ניתן שלא לתהות — האם לא הגיע הזמן לספח אותו למדינה, לדאוג עבורם לתקציב ראוי ולראות בו כשירות מוכר? ומה עם מתנדבי איחוד ההצלה, ארגון מתנדבים לרפואת חירום שבשורותיו מתנדבים חילוניים, חרדים, דתיים ואף צוות של ערבים במזרח ירושלים? האם לא מגיע להם לזכות לאותו מעמד אליו זוכים בני ובנות שירות צבאי? ואולי בכלל צריך לבטל את הקונספט של שירות חובה רק לצבא ולהרחיב אותו גם לשירות לאומי כך שכל אחד ואחת יוכלו לבחור כרצונם?

אחד השסעים הגדולים ביותר בחברה הישראלית, שהתעצם בין היתר בשל ההתנהלות המופקרת של הממשלה הנוכחית, הוא בין הציבור החרדי לזה החילוני. שאלת השוויון בנטל ושינוי הסטטוס קוו נמצאים על השולחן כבר שנים ובלי הסכמות, וכשציבור אחד מקבל תקציבים גבוהים משמעותית מציבור אחר מתעורר קושי.

פרסומת לעידוד שירות לאומי בעמותת "שלומית"; צילום: יובל שדה

התאמת הצבא לאורח החיים של הציבור החרדי או הערבי היא מורכבת ולעיתים בלתי אפשרית, ועל אף שלא כולם הולכים לישיבה עדיין יש להם מעין פטור כללי כמגזר (אם כי במלחמה הנוכחית כ-2,000 חרדים העבירו בקשה להתגייס ולקחת חלק בפעולות הצבא).

כשמוסיפים לכך את העובדה שבשנת 2022 פורסם כי ב-2020 התגייסו לצבא רק 47% מהאוכלוסייה, וכ-7% בלבד עשו שירות לאומי. התחזית ל-2050 היא שהאחוזים יצנחו עוד יותר (עקב גידול אוכלוסין שגבוה יותר במגזר החרדי והערבי לעומת האוכלוסייה היהודית-חילונית בין היתר) ובעצם פחות ממחצית מהאוכלוסייה יעשו שירות כלשהו עבור המדינה, דבר שעלול לפרק סופית את הקונספט בו הדור הבא של ישראל יפעל לטיפוחה ולשמירה על קיומה.

במציאות בה שירות החובה מוגבל רק לזה הצבאי, נדמה כי האופציות חסומות לא פעם בפני אלו שמעוניינים לתרום רק לא דרך המסגרת הזו. אלא, שבמקרה של הרחבת האופצייה גם לשירות לאומי באזורים שונים, אפשר יהיה לחייב ולמצוא מסגרת לכל צעיר וצעירה — גם לאלה שמבקשים הקלות עקב מצב פיזי או נפשי, וגם לאלה שאמונתם ודתם מתנגשת עם ערכי הצבא.

המושג הזה, חוקה, שעד לפני שנה היה אנקדוטה צדדית בשיעורי אזרחות, התבהר בתקופה האחרונה כחתיכת הפאזל החסרה בישראליות. אחרי תקופה ארוכה של זעזועים, מגפה עולמית, הפיכה משטרית, מחדל עצום שהביא למלחמה שלא ידענו כמותה, כשנראה לנו שהחיים מורכבים מרעידת אדמה שרודפת רעידת אדמה, מגיע לחברה הישראלית קרקע יציבה. יצירת חוקי משחק מוגדרים שלא ניתנים לשינוי, שמציירים את גבולות הגזרה, מה מותר ומה אסור.

החוקה תאפשר לנו בדיוק את זה. היא מייצגת משהו גדול יותר. יותר משהיא דף ומילים — החוקה שלנו היא הרעיון שאנחנו רוצים ויכולים לחיות פה ביחד. בעזרתה נגדיר מחדש מה זה ישראליות, מה חשוב לנו ועל מה אנחנו לא מוכנים לוותר בשום מחיר. במסגרת המוסכמת, נמשיך להתווכח. אבל נדע שיש גבולות שלא עוברים, יש ערכים שלא פוגעים בהם.

הדרך לאותו מסמך לא תהיה קלה. החוקה הישראלית יוצאת לאור בחברה אזרחית הלומת קרב ומקוטבת, כשאלו היוצרים אותה הם אנשים עייפים שרק רוצים שקט. בדיוק בגלל זה אנחנו חייבים לכלול את כולם בדיון הציבורי. החוקה צריכה להיות שלנו, של העם, ולא להיות מוכתבת על ידי פוליטיקאים מהעולם הישן, של לפני ה-7 באוקטובר.

נרים לנו ועידות וכנסים, נכנס קבוצות שונות בחברה, נקבץ את כל האנשים שרוצים להמשיך לחיות פה ביחד. נתווכח על כל מילה ומילה, נסכים שלא להסכים בחלק מהדברים, אבל נשאף להסכמות רחבות למציאת המכנה המשותף. נקבע עקרונות שיאפשרו לכולנו לגור במדינת ישראל החדשה. הדרך לשם תאלץ אותנו להתמודד עם השדים הפנימיים שלנו. עם סוגיות שאנחנו לא מסכימים בהן. אנחנו נצטרך לדבר על דת ומדינה, על מקום בית המשפט, על הסוגייה הפלסטינית. אבל אנחנו ניצור דרך חדשה לדבר עליהם, לאור מגילת העצמאות ומתוך ההבנה שכולנו פה כדי להישאר.

הפגנה נגד ההפיכה המשטרית; Anadolu Agency | Anadolu Agency | Getty Images

נלחמנו על הארץ הזאת ומגיע לנו ליצור פה מדינה ברת קיימא. כזאת שתשרוד דיון ציבורי סוער מבלי החשש שתתמוטט. נוכל לעשות את זה רק כשכולנו נדע את הקווים האדומים של האחר, וכשכולנו נסכים לא לעבור אותם.

החוקה שניצור ביחד היא מרכיב קריטי בדרך החדשה שלנו. היא תשמש לנו שריון מגורמים קיצוניים שרוצים להביא את ישראל למחוזות חשוכים. היא תהיה לנו מגדלור שיאיר את הדרך כשאנחנו מאבדים אותה כחברה וכמדינה. התעוררנו מאוחר מדי לגלות שיש גורמים קיצוניים בתוכנו, שרוצים לטשטש את אותה מסגרת מוסכמת.

מגילת העצמאות, שבשבילנו הייתה מסמך מכונן, לא הספיק כדי לשמש לנו כמגן. בשביל אותם פוליטיקאים, ההבטחה לקיים "שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", נכתבה בחופזה. ההבטחה לחופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, בכלל לא באה בחשבון. המעמד של מגילת עצמאות הפך מקורס אפרורי בפקולטה למשפטים, למלחמת הישרדות של הרוב המתון.

רק חוקה שתחקוק בסלע את העקרונות האלו, תוכל להבטיח שמלחמת ההישרדות הזאת, שהביאה איתה קיטוב ושנאת האחר, לא תחכה לנו בסיבוב במשבר הבא. רק כשאנחנו יודעים שלא צריך להילחם על הבית מבפנים, שהמדינה שלנו בטוחה ותשאר בהגדרות הפורמט שהגדרנו ביחד, רק אז נוכל להתפנות למלחמות בחוץ. כששיקמנו את היסודות ויצקנו תוכן חדש, נוכל להתחיל להתמודד עם האתגרים שיחכו לנו, ונתמודד איתם ביחד.

בבוקר השבת השחורה נחשפנו לרגעים תקשורתיים שספק אם נראו אי פעם בתקשורת הישראלית. בין אם זו השיחה המצמררת עם אלה בן עמי מקיבוץ בארי, שסיפרה בשידור חי שהרגע חטפו את הוריה לעזה, או הכתב תמיר סטיינמן שהודיע על הגעתם של מחבלים בשדרות כשאין ולו חייל אחד בשדרות, והתפרק בשידור בבכי, ואף יונית לוי שהתנצלה: "לא התמודדנו עם אירוע בסדר גודל כזה ומתנצלים מראש אם יהיה משהו שלא יעמוד בסטנדרטים שלכם".

עד אותו בוקר, כל הסיסמאות נגד כלי התקשורת בישראל ואנשיה כללו את המילים "בגידה", "שקר", "לא אובייקטיבים" ונזרקו על כל הערוצים והכתבים מדי יום בימי הרפורמה המשפטית. האמון בתקשורת היה פחות מלא קיים. לא מהציבור ולא נבחריו.

מעבר לרגעים הכי קשים שידענו בעשורים האחרונים, ב-7 באוקטובר חזינו במהפך ביחס לתקשורת. ערוצי החדשות ואנשיו שהפכו בין רגע מבוגדים - לגיבורים. בין אם זה בליווי של קיבוצניקים ותושבי הדרום מהממ"דים שהתקשרו אליהם באמצע מהדורה כדי לדווח על טרוריסטים המסתובבים בשטחם, לדיווחים חיים בשטח של עיתונאים וצלמים שמתלווים במטרה למצוא ניצולים מהטבח, עד השעות הקריטיות של הלחימה בשטחים עירוניים וביישובים ששהו צוותי החדשות ימים ארוכים לסקר ולהביא לסדר היום את השאלה הכי קשה: "איפה היו כוחות הביטחון?".

אין ספק שאנשי השעה שלנו היו בחלקם הגדול אנשי התקשורת בעצמם בהיעדר "מבוגר אחראי" באירוע. מעבר לחדשות הרגילות שאנו רגילים לצרוך, אנשי החדשות, הכתבים ומגישי המהדורות המרכזיות הפכו לצינור ידע מדיני וצבאי עם מקור ראשוני, במקום שבו הצבא והממשלה איחרה לבוא.

אולפני חדשות 12; צילום: ויקיפדיה

עוד נקודה מעניינת להסתכל עליה, שלאחר הזעזוע הקשה מבחינה צבאית שקיבלנו באותה שבת שחורה, קיבלנו זעזוע לא פחות קשה במורל הלאומי של עם ישראל עם האבדות הקשות. ברגעי המשבר האלה, קיבלנו לתודעה הציבורית את הדמויות ה"קרות" ו"בעלות דיסטנס" שאנחנו רגילים לראות אותן על המסך כסמל לאנושיות חמה שכולנו כל כך ייחלנו שהיא תבוא. העיתונאים שהכרנו עד היום כמו דני קושמרו, תמיר סטיימן, ברהנו טגניה ועוד הרבה שמות שהפכו לאושיות רשת של ממש בקרב עם ישראל ולדמויות מוכרות שניתן להתרפק ולסמוך עליהן שיתווכו לנו את המתרחש בשטח.

שבת ה-7 באוקטובר, בשילוב עם העידן התקשורתי והטכנולוגי, מראים לנו כי אי אפשר להפריד יותר את האדם המדווח בחזית מהדיווח עצמו מבחינה אובייקטיבית. הביקורת, יחד עם החיבור הרגשי שיש לכתבים בשטח (שמוצאים את עצמם בשטח יותר מרוב הפוליטיקאים של ימינו), מוכיחים כי כשהמדינה הגיעה לקצה גבול היכולת, כך גם הכתבים והעיתונאים שלה. ישראל היא מדינה כל כך קטנה, עד שבימים הראשונים של המלחמה זה הרגיש שאנשי התקשורת הפכו להיות חלק מאיתנו, מ"הציבור הפשוט" וירדו ממגדל השן בעוד הפוליטיקאים נשארו שם כל הימים הראשונים של הלחימה.

אחרי הימים הקשים מאוד של הלחימה, המסקנה הגדולה סביב התקשורת ואנשי החדשות במדינת ישראל, זה שהגיע הזמן לשנות את היחס אליהם. אלו האנשים שנכנסו איתנו למים העמוקים, והקונספציה ארוכת השנים שהם מסיתים או בוגדים לכאן או לכאן, נשברה ביום שכולנו פתחנו את הטלוויזיה בשביעי באוקטובר, וראינו כי הדיסטנס נשבר.

קשה לעכל שעד לפני תקופה קצרה, היינו יושבים במסעדות, הולכים בפארק, מתכננים מה לעשות מחר ולאיפה לנסוע לאחר יום עבודה או לימודים ארוך, עד שהתרחש האירוע שהפך לסיוט קיומי למיליונים ברחבי ארץ הקודש הזו: מתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר בדרום והשלכותיה הקטלניות על חייהם של מיליוני אנשים.

כולנו התעוררנו בשעה 6:30 בבוקר שמחת תורה, בו שמענו אזעקות, יירוטים, פיצוצים וראינו רצח אזרחים וחיילים בטלוויזיה. אנשי הנוח'בה של חמאס פרצו את גדר ההפרדה בין רצועת עזה לשטח ישראל והחלו לטבוח בתושבי הקיבוצים והמושבים הסמוכים לרצועה. בשעה 7:10 התחלתי לקבל סרטוני זוועות בו נרצחו מאות אנשים חפים מפשע ובשיא הפאניקה והאי-הבנה, הבנתי שאנחנו באירוע גדול יותר ממה שחשבתי, ושערי הגיהינום על תושבי ישראל ועזה נפתחו.

גם אני, כמו רבים אחרים, נפלתי בקונספציית הרצון של חמאס להסדרה ורגיעה. שהוא ארגון יותר מסודר ורגוע מאחיו, הג׳יהאד האיסלאמי, הפזיז. באותו בוקר נזכרנו שחמאס הוא בעצם פרוקסי של הרפובליקה האסלאמית של איראן, שכל האינטרסים שלה ככוח בינוני במזרח התיכון הוא להשפיע על שכנותיה ולהגיע למטרת ההפיכה האסלאמית שתרכז את כל מאזן הכוח של האזור תחת שמה. החל ממימון חיזבאללה בלבנון לחות'ים בתימן לדה-פקטו השתלטותה על סוריה ועיראק – האיראנים רוצים להבעיר את מדינות האזור במטרה לשנות את מאזן הכוח לטובתה נגד האויבת מספר אחת שלה – ערב הסעודית.

וכשמוסיפים למשוואה את ההיתכנות שהייתה לחתימת הסכם נורמליזציה בין ישראל לסעודים, מבחינת חמאס זו הייתה הזדמנות מושלמת למנוע זאת, בין היתר משום שמצב זה היה מביא גם לסעיפים לשיקום הרשות הפסלטינית ולשיקום מחדש של פתרון שתי-המדינות שחמאס ואיראן רואות כמהלך נגדי הפוגע ב"שחרור פלסטין השלמה".

צעירים בורחים מרייב נובה בעקבות מתקפת חמאס; צילום: מתוך הרשתות החברתיות

כרגע, בזמן שישראל וחמאס שבעזה נמצאות במלחמה כוללת ומספר ההרוגים מאמיר מיום ליום, נדרשת ההבנה שכבר בזמן זה צריך להתחיל לחשוב על פיתרון פלסטיני כולל, דווקא בשל העובדה שלא ישראל ולא מצרים רוצות לשלוט ברצועה ביום שאחרי.

ה-7 באוקטובר שינה את מדינת ישראל, והפעם היא לא תאפשר למאמיני ארץ ישראל השלמה לנצח אותה. לאחר התמוטטות השלטון הירוק ברצועה, ישראל, בשיתוף עם מדינות ערב מתונות, חייבת לבצע מהלכים המאחדים את הרצועה עם שאר הגדה והשטחים תחת הרשות הפלסטינית שגם היא נדרשת לבצע רפורמות וגם החלפה למנהיגות היו"ר הנוכחי והלא פופולרי, מחמוד עבאס (אבו מאזן), במטרה לחזק את שתי הטריטוריות תחת ממשלה אזרחית חדשה.

במקביל, עזה חייבת להתפזר מנשקה, מהאידיאולוגיה קיצונית, ומהמצור הקטסטרופלי שמטילות עליה ישראל ומצרים ובכך תביא לידי תקווה חדשה לעזתים המתגוררים ברצועה האומללה.

כל הדרישות הללו צריכות זמן ארוך ותקופת מעבר, החל ממשטר בינלאומי שחייב להתקיים ברצועה עם תום המלחמה, שידאג לתת לאזרחים שם סיוע נרחב כדי שלא ילך לידיים הלא נכונות, בתיאום עם המדינות השכנות. איחוד הפלסטינים תחת שלטון חדש יטיל לחץ אמריקני ובינלאומי כבד על ישראל והרשות להסכים לחזרתם לשולחן המשא ומתן המדיני שהוקפא במשך שנים רבות.

המציאות החדשה הזו תוכל לשים סוף לסטטוס-קוו העקום שקיים מאז 2007, במהלכה ישראל ׳מנהלת׳ את הסכסוך עם הפלסטינים, כשהפעם יתקיים שיתוף פעולה בריא בין ישראל לפלסטינים ולא תביא לידי יצירת ואקום נוסף בעזה, כמו זה שהיה אחרי ההתנתקות, שאת תוצאותיו ראינו עם בוקר השבת השחורה.

"ניר, אתה יודע שאני אוהבת אותך – אבל המדינה שלך מבצעת רצח עם בפלסטינים". כך אמרה לי חברתי ממרוקו בת ה-22, ויג'דאן, אותה הכרתי בטיול השורשים שעשיתי במגרב, בחודש פברואר האחרון. העולם הערבי מעולם לא אהב את ישראל, אבל מרוקו יצרה אשליה של מציאות אחרת. במרקש שמעתי מכל אדם שני כמעט שמרוקו היא המולדת השנייה של היהודים, ושהמרוקאים והישראלים הם בני דודים. החברות שהכרתי בטיול סיפרו שהן לומדות על המורשת של יהודי המדינה, ואף ביקשו לצפות בסרטונים מהחינה של אחותי.

במהלך חיי הקצרים, נסעתי וטיילתי בעולם בהרבה מקומות – אבל לא יצא לי אף פעם לקבל הזמנות לחתונות מעובדים במלון בו לנתי, מתנות ומספרי טלפון "למקרה שאצטרך משהו" מכל חנות ברחוב, ואפילו לשמוע מנהג המונית שאני כמו הנכד שלו, בזמן ששנינו נקרעים מצחוק – הוא במרוקאית, ואני עם סלט של ערבית ספרותית ומדוברת.

כעת, אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה שמתרחשת כיום, האזרחים של אותה מדינה מפנים לנו כעת כתף קרה, בשם ההזדהות עם "אחיהם הפלסטינים". ומה עם האחים היהודים שלכם, שכחתם אותנו?

מרוקו היא עוד דוגמה עדינה. הגולשים ברשתות החברתיות ממדינות ערב השתעשעו בשעה שאזרחים ישראלים נטבחו בשבעה באוקטובר: "שימשיכו לרקוד בגיהנום", הגיבו רבים על הנרצחים ממסיבת נובה. אין מילים בשפה עברית שיכולות לתאר את היעדר האנושיות.

אימאן סובחי, יוטיוברית מצרית; צילום: רשתות חברתיות

אימאן סובחי, אושיית רשת מצרייה, עם מיליוני עוקבות ועוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם, רגילה לעלות בסרטונים שלה תהיות ושאלות עם נוסח קבוע: "מה אם לערבים לא היה את פיירוז?", "מה אם היית מגיע לעבודה עם האופניים?", ו-"מה אם היית גר בעיר התחתית של קהיר?", וכך היא נוהגת להעלות נושאים רבים, בתחום העירוניות, התרבות, המגדר, ההיסטוריה והסביבה.

מתחילת המלחמה סובחי לא התייחסה ולו פעם אחת לטבח הנורא אותו ביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים, אך הציגה את תפיסה משלה הנוגעת לסכסוך: "עזה היא אושוויץ של המאה ה-21", הסבירה באחד מסרטוניה. "ישראל היא הכלב של אמריקה והסרטן של האזור", ציינה בסרטון אחר. את ההומינזם ואת הביקורת הפנים- ערבית, השאירה סובחי בצד, תוך תמיכתה המלאה ב"התנגדות הפלסטינית" – תמיכה שלא עולה בקנה אחד עם היותה פמיניסטית ופעילה למען נשים, שכן מחבלי החמאס ביצעו מעשי אונס מחרידים באותה שבת שחורה.

התשובה לכל הסתירות האלו, שלא לומר ההתעלמות הבוטה והתמיכה במעשי הטבח, עשויה להימצא בפתגם מן השפה הערבית: "אני ואחי נגד בן דודי, ובן דודי ואני נגד הזר". התפיסה בקרב העמים הערביים והאסלאמיים הינה של מעגלי נאמנות. הסכסוכים בין המדינות ובתוכן נזנחים כשיש אויב חיצוני משותף. אסד טובח בבני עמו? איראן מדכאת את המיעוט הערבי? ארדואן מפציץ בעיראק? הכל נזרק לצד כשמתחדש הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, וזה לא משנה גם אם האחרונים נושאים באשמה למצב הנוכחי. מול קיבעון מחשבתי ותפיסת נאמנות שבטית, עדתית ודתית, יש לנסות בכל זאת להסביר את הצד שלנו בסכסוך, ורצוי לעשות את זה בשפה הערבית, – כי פשוט אסור לנו להפקיר את הזירה הזו.

בשנות ה-90 בוצעה ההפיכה השלטונית האלימה הראשונה במדינת ישראל, רצח רבין. הרצח עצר לא רק את תהליך השלום והוביל לעלייתו לשלטון של נתניהו, אלא ביצע הפיכה אידיאולוגית שתורגמה לבלימת האומץ והפסקת הניסיונות לשים קץ לסכסוך הדמים הבלתי פוסק בין הישראלים לפלסטינים.

היו אמנם ניסיונות להמשיך את תהליך אוסלו, אך ללא סיכוי אמיתי להתממשות. האלימות משני הצדדים ניצחה. לאחר הרצח, "מחנה השלום" נכנס לתרדמת עמוקה. במקום להתעקש על המשך התהליך המדיני והפיוס עם הפלסטינים, הוא השתקע בתוך התדהמה.

בשנה האחרונה, כמעט 30 שנים אחרי, ניסתה ממשלת הכהניסטים הידועה בשמה ממשלת "ימין מלא מלא" לבצע הפיכה שלטונית בפעם השנייה על ידי "רפורמה" במערכת המשפט. רק שהפעם הם נפלו על הדור הלא נכון, הלא הוא דור הדמוקרטיה, השוויון והשלום שהתאחד כנגדו בדיוק כפי שהיה בימים שלפני רציחתו של רבין.

הצעירים הזועמים חברו להייטקיסטים המודרנים, לנשים הפמיניסטיות, ולכל האזרחים שוחרי השוויון בשמירה על שלטון החוק במדינה. לכן זו ההזדמנות שלנו לעשות שימוש בכוח שצברנו בשנה האחרונה ולהוביל בהדרגתיות לסיום מלחמת הדמים הנצחית שהקיצונים הובילו אותנו אליה מאז ומתמיד, או במילים אחרות – עלינו להמשיך את דרכו של יצחק רבין.

בבוקר ה-7 באוקטובר נוכחנו לגלות כי עזה הרבה יותר מסוכנת לישראל מיהודה ושומרון, למרות שהיא הרבה יותר קטנה בשטחה. ומדוע? כי החמאס, כארגון טרור שמטרתו היא השמדת ישראל, הוא נטל והרשות הפלסטינית היא "נכס". בדיוק ההפך ממה שהרגילו אותנו לשמוע, אך השקר שבדבר שירת את מפלגות הליכוד והציונות הדתית פוליטית.

גידי ברן במחאה נגד ההפיכה; צילום: רשתות חברתיות

את הימין המשיחי לא מעניין הביטחון אלא "ארץ ישראל של אבותינו". כנ"ל גם את הימין החרדי שכל ראותו היא דאגה לאינטרסים פנים-מגזריים, כשהמנצח על כולם הוא בנימין נתניהו המשתמש בהפחדה ודמוניזיציה כלפי הרשות הפלסטינית בשביל לקושש מנדטים, בלי שום ראייה לטווח הארוך.

ב-1994, רבין אמר כי "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בג"ץ וארבע אמהות". נכון, הליך אוסלו אומנם לא קרם עור וגידים, אך הוא מנע מאות פיגועים ובניית תשתיות טרור בזכות השת"פ שהוא יצר עם הרשות הפלסטינית. רבין הבין אז את מה שכולנו מבינים היום: שהיכולת האמתית לסכל את הטרור גם פוליטית וגם צבאית הוא לחזק את המתונים מבפנים.

הדרך לביטחון ולהסכם עתידי היא באמצעות שיתוף פעולה עם המתונים משני הצדדים השואפים להגיע להסדרה ארוכת-טווח, במטרה שיום אחד נגיע למצב שאותו שיתוף פעולה ביטחוני יקדם את הוקעת הקיצונים והטרור, ויגיע לכדי הסדרת השליטה של הרש"פ אשר תוביל בהדרגה לסובלנות ופתיחות ביחס לישראל.

ובמצב כזה, כשאירועי הטרור יהיו מינימליים, השקט הביטחוני יוכל להוביל להסדר מדיני מקיף, שאחריו, בתקווה, נוכל להחזיר את המילה "שלום" ללקסיקון ולמנוע מהמשיחים המעוניינים בסיפוח להפוך את ישראל למדינת אפרטהייד או להמשיך לשלוט על מיליוני פלסטינים, דבר שהוא גם לא מוסרי גם לא דמוקרטי וגם ימשיך את השחיקה הצבאית בשטחים שהייתה חלק מהגורמים שהביאו לתוצאות הטרגיות של אירועי ה-7 באוקטובר.

הכותב הוא ממובילי "הדור הלא נכון" שלקחו חלק במחאות נגד ההפיכה המשטרית

אומנם לא חלף מספיק זמן מאירועי ה-7 באוקטובר כדי שתהיה לנו פרספקטיבה היסטורית, אבל כבר עכשיו ידוע לכל שמדובר ברגע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כזה שיופיע לצד מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור וחתימת הסכמי אוסלו, בתור מאורע דרמטי שהוא סוף של פרק אחד והתחלה של פרק אחר.

אחת מההשלכות של הטבח, זו הקריסה של התפיסה המכונה "ניהול הסכסוך", שהייתה עקרון מארגן בסיסי של הממסד הפוליטי. הרעיון מאחורי תפיסה זו היה שאת הבעיה הפלסטינית אין צורך דחוף לפתור, ושמדובר בסוגיית רקע, על אש קטנה, שמרעישה בווליום נמוך, ושלעיתים מסויימות – אחת לשנתיים או שלוש – היא מתפרצת באלימות.

ואם זה קורה, אז יש מבצע צבאי זריז, והעניינים נרגעים וחוזרים ל"נורמליות". ה-7 באוקטובר הוכיח שזה לא עבד, ושזה לא יעבוד גם בעתיד. אי אפשר להתעלם יותר מהעבודה שתחת שליטת מדינת ישראל חיים מיליוני פלסטינים בשטחים הכבושים – בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית – שאין להם אזרחות ישראלית, אבל גם אין להם אזרחות פלסטינית, כי לא קיימת מדינה פלסטינית. למעשה, הם חיים תחת שליטה של צבא זר, של מדינה שהם לא חלק ממנה, וההחלטות על החיים שלהם מתקבלות בידי ממשלה שלא הם בחרו בה.

התפיסה הרווחת במערכת הפוליטית, לרבות בשנים האחרונות, הייתה שלא מדובר בבעיה קיומית, ושאפשר ללמוד לחיות עם המצב הזה. ידועה האמירה המפורסמת של נתניהו ב-2015, לפיה "לנצח נחיה על חרבנו", שסיכמה את תפיסתו בכך שאת הסכסוך אי אפשר לסיים, אלא רק צריך "לנהל". גם יריביו של נתניהו - כדוגמת נפתלי בנט, שהיה ראש הממשלה שהחליף אותו בזמן ממשלת השינוי – החזיקו בתפיסה דומה. בנט המשיל פעם את הפלסטינים ל-"רסיס בישבן": אומנם מדובר בעניין מציק, אבל פשוט צריך להתרגל אליו, ובטח שאין צורך להסתכן בניתוח כדי להוציא אותו.

צעיר פלסטיני בעל צרכים מיוחדים מעוכב בידי הצבא הישראלי; תמונה: טוויטר

ביום שאחרי הטבח הרצחני, הקונספציה של "ניהול הסכסוך" פשטה רגלה באופן גמור, ואנחנו עדים לחזרה של שיח על חלופות מדיניות: האם לנהל משא ומתן עם מחמוד עבאס (אבו מאזן), שהוא יו"ר אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין)? האם הרשות הפלסטינית צריכה לחזור ולנהל את רצועת עזה, ביום שאחרי המלחמה? ואם לא היא אז מי? שיישאר שם שלטון חמאס או שישראל תשלוט באופן ישיר ב-2.2 מיליוני הפלסטינים שברצועה ותדאג לאורחות חייהם? האם צריך להיענות ללחץ של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ולשאוף להסדר מדיני שיתבסס על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל?

אלה יהיו השאלות שיעצבו את השיח הציבורי בחודשים הקרובים וכנראה גם בשנים הקרובות. ודווקא כעת, טוב שאנחנו, כחברה, מתחילים לעסוק בשאלות האלה. בשנים 2019-2022 עברנו 5 מערכות בחירות בתוך 4 שנים כשכולן עסקו בדמותו ובאישיותו של נתניהו, ובעיקר בשאלה האם יצליח (או לא יצליח) להרכיב גוש של 61 ח"כים לפחות שיאפשרו לו להישאר ראש ממשלה. שאלות אודות מהות, מדיניות ועתידה של המדינה – לא נידונו כמעט.

כל זה נגמר עכשיו. אנחנו נכנסים לפרק חדש, שהדיון הציבורי שיתנהל בו יקבע את ההסדרים שיעצבו את מציאות החיים בארץ הזו לדורות קדימה: שלום ישראלי-פלסטיני, מלחמת נצח או פתרון אחר? זו אחריות גדולה לחיות בתקופה כזו, ומכולנו נדרש להתייצב: ללמוד, להתווכח, לפעול, לקחת חלק.

הכותב הוא האורגנייזר הארצי של תנועת "עומדים ביחד"

מדינת ישראל נכנסה לתקופה הנוכחית לאחר שנקרעה במשך חודשים סביב ההפיכה המשטרית והמאבק על הדמוקרטיה. כשהשתתפתי בהפגנות עם עוד מאות אלפי ישראלים, לא יכולתי שלא להיזכר במחאה המשמעותית הקודמת, שנסובה סביב יוקר המחיה ומשבר הדיור, ולשאול את עצמי לאן נעלמה הדרישה לצדק חברתי. הצעירים של 2011 יצאו לרחובות בתחושה שההבטחה שישפרו את מצבם הכלכלי לעומת הוריהם – היתה שקרית. בני גילי אפילו לא הספיקו לפתח ציפיות בשביל להתאכזב.

המדינה שאנחנו מכירים סבלה מאז ומעולם מאי-שוויון גבוה, מהיעדר רשת ביטחון חברתית ומקריסה איטית ומתמשכת של השירותים החברתיים. גדלנו לשוק עבודה שמייעד את חלקנו להנות ממשכורות גבוהות בהייטק, ואת כל היתר ממשרות מזדמנות. המחשבה שעבודות "רגילות" יוכלו לאפשר לנו יציבות כלכלית ובית משלנו נראית כמו זיכרון נוסטלגי, וגם ארגוני העובדים לרוב נתפסים כשריד ארכאי מישראל של פעם.

אחרי המשבר החברתי והמשבר הדמוקרטי, האסון של 7 באוקטובר ייזכר ככל הנראה בתור האירוע המעצב שסביבו תתגבש הזהות של הדור שלי. נקודת השבר הנוכחית מעוררת בקרב ברבים את הכמיהה ל"אחדות", המתבטאת על פי רוב בהתכנסות סביב טקסי קיטש לאומיים ובהתמוגגות מ"הפסיפס האנושי המרהיב" של החברה הישראלית, מבלי להציע שינוי ממשי לטובת חבריה. במקרים רבים, זהו אותו הסנטימנט הקורא "להניח את המחלוקות בצד" ולטשטש כל זכר לעמדה פוליטית.

הדוגמה הקיצונית ביותר לאווירת ה"צו פיוס" מתבטאת בקמפיין שצבע בשבועות האחרונים את מסכי הטלוויזיה ותחנות האוטובוס עם הסיסמה: "אין יותר ימין שמאל – רק לא יפרידו בינינו יותר!". או במילים אחרות, עלינו להתאחד מאחורי הסדר הקיים ולא להתנגד בפעם הבאה שמנסים לדרוס את הזכויות שלנו.

במקום לנסות לכפות "אחדות" המייצגת סיסמאות ריקות במקרה הטוב, או השתקת כל התנגדות פוליטית במקרה הרע, אני מציע מרשם חלופי: סולידריות חברתית. מילה דומה אך שונה, המייצגת תחושת שייכות קולקטיבית ושותפות עמוקה של אינטרסים. היא אינה מסתכמת בחיבוק סמלי סביב אחידות מדומיינת, אלא מניחה שקיים "ביחד" המבוסס על מחויבות למען האנשים שחיים כאן ומאבק משותף עבור אלה שקולם אינו נשמע.

קמפיין "אין ימין שמאל"; צילום: מתוך עמוד היוטיוב של קבוצת אדלר חומסקי

מאז ה-7 באוקטובר, אזרחים מרחבי הארץ התגייסו בהמוניהם למאמץ הלאומי והקימו אינספור מיזמי התנדבות שסייעו לניצולי הטבח ולתושבי העוטף. השבועות האחרונות הוכיחו שהסולידריות זורמת בנימי נפשה של החברה הישראלית, ולכן היא צריכה לשמש בסיס לסדר יום פוליטי חדש. במקום שאנשים יהיו נתונים לחסדי צדקה – אנחנו צריכים להפוך את הערבות ההדדית הישראלית למדיניות.

סולידריות אין פירושה להתרחק מהפוליטיקה מחשש שהיא "מפלגת". מפעל התרומות שהצליח להחזיק את המדינה על הרגליים לאחר הטבח לא היה תוצאה של אדישות פוליטית, אלא להפך – של מחויבות עמוקה לעתיד המדינה מצד ארגוני מחאה כמו "אחים לנשק", שנרתמו לסייע לכלל האזרחים בהמשך ישיר למאבק שלהם. מלבד זאת, חברה בעלת פערים חברתיים גדולים לעולם לא תוכל להיות מלוכדת. תחושת המחויבות של הכלל כלפי הפרט אינה יכולה להסתכם במילים יפות בטקס המשואות הבא, אלא צריכה להתבטא בחלוקה הוגנת יותר של המשאבים.

ביום שאחרי המלחמה עלינו לעבור מדאגה של כל אחד לטובת לעצמו להתארגנויות קולקטיביות כמו ארגוני עובדים, תנועות שטח ומפלגות דמוקרטיות למען האינטרס המשותף שלנו. הנה לכם דוגמה לקבוצה שאפשר להתחיל לעמוד לצדה: עובדי המגזר הציבורי, שנתונים למתקפות חוזרות ונשנות ומוצגים כ"נטל על משלמי המסים". בימים אלה, מתברר שעובדים אלה - המורות, העובדות הסוציאליות, הפסיכולוגיות בשירות הציבורי - מחזיקים על כתפיהם את החברה הישראלית.

לאחר מדיניות של יותר מדי שנים, במהלכה המדיניות הכלכלית בישראל ביטאה את התפיסה של מרגרט תאצ'ר, שלפיה "אין דבר כזה חברה – יש פרטים ומשפחות", ב-7 באוקטובר למדנו שיש דבר זה חברה, שהיא מספקת מעטפת תומכת קריטית ושלא פעם היא מתגלה כטובה בהרבה מהפוליטיקאים שמנהיגים אותה. מי ייתן ונדע לקחת את המשבר כדי להפוך מאוסף סקטורים שמתחרים אחד בשני לחברה טובה, סולידרית וצודקת יותר.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, פעיל פוליטי ועמית בקרן ברל כצנלסון

בין מדינה לבין האזרחים שלה יש חוזה לא כתוב. המדינה אומרת: וותרו על החופש לעשות כל מה שאתם רוצים, תסכימו לציית לחוקים שלי, תשלמו מיסים ותתרמו למדינה בדרכים שונות ובתמורה אספק לכם הגנה, רשת ביטחון, ושווין בפני החוק. אלא שהחוזה החברתי הזה, שפעם היה יותר רחב, הלך והצטמצם לאורך שנים, עד שהוא התפוצץ לנו בפנים.

בשביעי באוקטובר ואחריו, גילינו בצורה הנוראה ביותר שניתן, שמדינת ישראל לא מצליחה להגן עלינו. היא לא מצליחה לדאוג לנו לאף קורת גג ולא ערוכה לתת לנו רשת ביטחון בזמן משבר.

המדינה נכשלה במילוי הצד שלה בעסקה. אבל לא מדובר כאן רק בענייני ביטחון, אלא גם בעוד היבטים רבים, שצפים ועולים ככאבים בתוך המלחמה: זלזול בנשים ודחיקתן מחוץ לשולחן קבלת ההחלטות, אפליה ממוסדת כנגד הדרוזים באמצעות חוק הלאום שלא מזכיר אף פעם אחת את המילה שוויון, הזמן הרב שלקח עד שהכירו באלמני צה"ל ממשפחות גאות, הפערים הכלכליים שהם מהגדולים בעולם המערבי והמרחק הרב מכך שכל תושבי המדינה יהיו שווים בפני החוק.

בשנה האחרונה מדינת ישראל נקרעה סביב מחלוקת חריפה על מערכת המשפט. תיארו את זה כקרב בין אליטות, בין שבטים, בין מגזרים. ולמרות שישראל צריכה איזונים חוקתיים בין הרשויות שלה, הבעיה הבסיסית היא במה שהמדינה מבטיחה (או לא מבטיחה) לאזרחים שלה, לכולם, ללא הבדל דת גזע מין או מגדר.

ישראל של אחרי המלחמה צריכה להשתנות. הסכם חדש צריך להירקם בינה לבין התושבים. ואת ההסכם הזה אפשר להתחיל בחקיקת חוק יסוד חדש: חוק יסוד זכויות חברתיות. כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, זהו חוק שבא להבטיח זכויות של אדם במדינתו. בניגוד לכבוד האדם וחירותו, שעוסק בזכויות אזרחיות, החוק בא להבטיח זכויות כלכליות-חברתיות שיאפשרו לכל אדם במדינת ישראל להתקיים בכבוד, שיאפשרו לכולנו נקודת פתיחה שווה.

נדב עוז זצלברגר במחאה; צילום: רשתות חברתיות

הזכות לחינוך, לדיור, לבריאות, לפרנסה, לשוויון, כולן זכויות שהמדינה נכשלה בקיום הבטחתן לנו. הגיע הזמן לדרוש ממנה לקיים. המשמעות של חוק יסוד זכויות חברתיות היא שהמדינה תצטרך לדאוג לכך שכל תושבי המדינה יזכו לדברים האלה. יהיו לכך גם השלכות כלכליות, אבל זה יחייב את המדינה לדאוג להיבטים של החיים שלנו שבעשורים האחרונים היא הסירה מהם אחריות.

עיגון הזכויות החברתיות בחוק יסוד יצרף את ישראל לשורה של מדינות עם חוקה שכוללת זכויות חברתיות (כמו צרפת, גרמניה, קנדה, אוסטרליה ויפן), לצד מדינות שדואגות לזכויות חברתיות שונות של אזרחיהן בלי עיגונן בחוקה. מי יודע, אולי זה גם הצעד הראשון בדרך להביא את ישראל מתחתית מדדי ה- OECD למקום יותר ממוצע בהם.

מדוע נדרש לעגן את הזכויות החברתיות בישראל בחוק יסוד? כדי שבמקרה של התנגשות בין זכות חברתית לבין הצעת חוק אחרת, תהיה עדיפות לזכות החברתית והיא לא תפגע. במובנים מסוימים, חוק יסוד זכויות חברתיות גם עשוי להתמודד עם חלק מהמחלוקת העמוקה שהביאה לעולם את המהפכה המשפטית, דרך הבטחת שוויון חברתי לכל שבטי ישראל מתוקף חוק יסוד.

ובעיקר: אם נבטיח בחוק יסוד את הזכויות האלה, ממשלות לא יוכלו לפזר הבטחות ולא לעמוד מאחוריהן. נשמע מופרך? לאורך השנים עלו מעל ל-20 הצעות שונות לחוק יסוד זכויות חברתיות, על ידי אינספור פוליטיקאים ממפלגות שונות. מהבית היהודי, דרך מירי רגב וחיים כץ מהליכוד ועד איימן עודה ודב חנין מחד"ש, כך שהניסיונות לקדם את החוק לאורך השנים חצו מחנות פוליטיים. לכן אני בטוח שחוק כזה הוא לא רק אפשרי, אלא גם נחוץ לישראל.

חוק יסוד זכויות חברתיות לא יפתור את כל הבעיות הכואבות במדינה, אבל הוא בהחלט יקדם אותנו צעד גדול קדימה. והוא חייב להיות ההקדמה לחוזה חדש ביננו לבין המדינה.

הכותב הוא מייסד מחאת הסטודנטים

כשמאות אלפי תומכי הרפורמה המשפטית התגודדו בירושלים ובקפלן, הם חזרו שוב ושוב על הקריאה - "64 בקלפי". דרך קריאה זו הם דרשו שהמערכת הדמוקרטית בבחירות תבוא לידי ביטוי בהתנהלות הרשות המחוקקת. הפעם - לכאורה - כדי לקדם את החלשת מערכת המשפט. אבל הקריאה הזאת מקורה לא רק בהצהרה על היותם הרוב, אלא גם בתסכול עמוק יותר, שקיים הן בימין והן בשמאל, שכשאנחנו מצביעים - אנחנו לא באמת משפיעים. אבל זה לא בגלל בג"ץ.

אחרי ה-7.10 די ברור שהרפורמה המשפטית ירדה מהפרק לבינתיים. אבל הצורך ברפורמה כלשהי במבנה המשטרי שלנו הכרחי כדי שאזרחי המדינה ירגישו שותפים, בגלל שהשיטה הנוכחית במדינת ישראל מאוד מקשה על האזרחים להשפיע על המציאות הפוליטית.

אחת התחושות הכי קשות שבסופו של דבר הוציאו אותי לרחוב היתה שלא יתכן שגם אחרי הפגנה שנייה ושלישית ועשירית, הממשלה הנוכחית לא סופרת אותי. שהיא לא רואה בי ובחבריי למחאה שותפים. ואיך אנחנו בכלל יכולים להרגיש שותפים? כשהשיטה הדמוקרטית הישראלית חלשה, הפתק של כל ישראלי חלש. בניגוד לרוב הדמוקרטיות בעולם, אצלנו מצביעים במחוז בחירה אחד – ארצי – ומצביעים לרשימת מועמדים ולא לנציג אחד, כשכמעט ולא קיימת השפעה על הרכבת הרשימה. כולנו מבינים שהשתתפות פוליטית לא מתחילה ונגמרת בבחירות – אבל בשיטה הישראלית גם להצבעה שלנו יש השפעה אפסית.

חולשת השיטה הישראלית מייצרת עיוות ביחסים בין האזרח לרשויות, ובין הרשויות עצמן. אם עד עכשיו היו שטענו שהרשות השופטת חזקה מדי, הרי שהבעיה האמיתית היא דווקא חולשת הרשות המחוקקת. אנחנו אמנם מצביעים על הרכב הכנסת, אך מי ששולטת בה היא הממשלה, שבעשור האחרון הובילה שורת תקדימים שהחלישו את כוחה של הכנסת. כן, גם בימי בנט-לפיד, לצערי הרב.

וכשאזרחי המדינה נדרשים להשתתף במשחק הפוליטי ולהצביע – אנחנו מצביעים לרשות החלשה ביותר, ומשפיעים רק על הרכבה. וכמה משפיעים? ממש מעט – כי כשמתנהל מירוץ אחד ולא מספר מירוצים, כשמצביעים לקבוצת אנשים ולא ליחידים, כשהקבוצה מתגבשת על ידי מעטים ולא על ידי המצביעים של הקבוצה כולם - אנחנו מקבלים שליחי ציבור פחות מחויבים ופחות קשובים לדופק של המצביעים שלהם. וגם בפריימריז גדולים כמו בליכוד - 80 אלף מצביעים משפיעים על רבע מהרכב הכנסת, והח"כים בליכוד עיוורים ליתר מיליון מצביעיהם. במפלגות ללא פריימריז, עתיד הח"כים תלוי רק בראש הרשימה, ולא בעמדת הציבור שהם מעוניינים לייצג.

נתניהו, גלנט וראשי מערכת הביטחון בהערכת מצב בקירייה; צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ

בעולם קיימות שיטות רבות שמשפרות את יכולת ההשפעה של הציבור. בניו זילנד למשל, קיימת שיטה מעניינת במיוחד, במהלכה 70 מתוך 120 חברי הפרלמנט נבחרים במחוזות, ויודעים איפה נמצאים המצביעים שלהם. 50 הנותרים נבחרים ברשימה, אך גם הרשימות פתוחות לשינויים ביום הבחירות עצמו. כלומר, תושב בת-ים יכול להצביע למועמד מטעם מרצ כנציג המחוז, אך להצביע לליכוד ברשימה הארצית - ואפילו להשפיע על הסדר שלה. ככה רשימת הליכוד לא תהיה תוצאת סך הדינמיקות הפנימיות בפריימריז, אלא תוכרע ע"י מצביעיה בפועל.

שיטה אחרת מציעה דירוג מועמדים, כך שאם לא יבחר המועמד – קולותיו יועברו למועמדים הבאים שהאזרח תיעדף בהצבעה. כך, בהתאמה לישראל, הצבעה למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה תועבר לעדיפות השנייה או השלישית שהאזרח בחר.

יש ישראלים שבוחרים שלא לבחור. אחרים בוחרים אבל לא מאמינים שהצבעתם משנה משהו. למה מגיע לנו כל התסכול הזה? אם יש משהו שלמדנו ב-40 שבועות של יציאה לרחובות – שאנחנו אומה שחפצה בדמוקרטיה, ושהכנסת בשיטת הבחירה הנוכחית לא מצליחה לשקף את רצון הבוחר.

אחרי האסון הכבד של ה-7.10, ועל רקע הריק המנהיגותי המכאיב – השלב הראשון בתיקון המדינה הוא בהגדלת הכוח של האזרחים ובמחויבות של הפוליטיקאים כלפי המצביעים שלהם. ברגע שתהיה יותר דמוקרטיה, גם אלה שקראו "64 בקלפי" ירגישו שבעצם סופרים גם אותם, שסופרים את כולנו.

הכותב היה הדובר של מפלגת העבודה ושל ח"כ גלעד קריב